פסק-דין בתיק ת"פ 1895-08

1. ביום 20.1.10 הרשיע כב' השופט מגד את הנאשמים, לאחר שמיעת הראיות בתיק,  בעבירה שיוחסה להם בכתב האישום.
2. כב' השופט מגד קבע בהכרעת הדין, כי מהראיות שהוכחו מתקבלת התמונה לפיה המתלונן עבד כשומר בחברת בניה. הנאשמים חשדו כי הוא שוהה בלתי חוקי. הנאשם 1 היה שוטר במג"ב. הנאשמים ביקשו מהמתלונן להציג תעודה מזהה. המתלונן השיב כי התעודה נמצאת בקרוון. בשלב זה הם הכו אותו ללא סיבה באפו, בבטנו ובמקומות נוספים בגופו, ולא חדלו גם כאשר נפל על הארץ. כתוצאה ממכותיהם של הנאשמים נגרמו למתלונן שבר באף, שטפי דם ונפיחות בפניו וברגלו. כב' השופט מגד קבע כי גרסתו של המתלונן נתמכת במסמכים רפואיים היתה מהימנה ומשכנעת, ואילו בגרסאות הנאשמים התגלעו סתירות היורדות לשורשו של עניין. נקבע עוד בהכרעת הדין, כי למתלונן לא היה כל אינטרס לתקוף את הנאשמים כטענת הנאשמים, ורק החשד כי מדובר בשוהה בלתי חוקי, הביא את הנאשמים להפליא במתלונן את מכותיהם ולגרום לו את החבלות המתוארות במסמכים הרפואיים.
3. לאחר גזר הדין, נתמנה כב' השופט מגד לבית המשפט המחוזי, והתיק הועבר אלי לגזירת הדין.
4. הנאשמים הופנו לקבלת תסקירי שירות המבחן.
5. התסקיר מיום 30.12.10 לגבי הנאשם 1 מפרט את עיקר נסיבות חייו. שירות המבחן התרשם כי מדובר בנאשם המתקשה בויסות רגשי בתנאי לחץ, בין היתר על רקע הפרעת קשב ממנה סובל. בעת שירותו הצבאי במג"ב ריצה מאסרים קצרים בגין סירוב פקודה. כיום עובד כחשמלאי בחברת טויוטה, ונמסר מכתב המלצה חיובי לגביו. הנאשם מכחיש את העבירה ואיננו לוקח אחריות על המעשה. עורך התסקיר מעריך כי ביצוע העבירה הושפע מסף תסכול נמוך ופגיעה בדימוי העצמי. בנסיבות אלה, נמנע שירות המבחן מכל המלצה טיפולית בעניינו.
6. תסקיר שירות המבחן מיום 18.11.10 מפרט את עניינו של הנאשם 2. הנאשם הוא בחור צעיר בעל פוטנציאל נורמטיבי. עם זאת, הוא נושא תחושות של מרמור ותסכול שבאו לידי ביטוי בביצוע העבירה. הנאשם 2 לוקח אחריות על מעשיו. הוא ביטא צער על העבירה והבין את השלילה במעשיו. הוא ביטא נכונות להפגש עם המתלונן ולהביע בפניו חרטה. התסקיר מדגיש כי הרשעה עלולה לפגוע בהמשך עבודתו באבטחה, ולכן ממליץ לבטל את הרשעתו ולהסתפק בענישה של 200 שעות של"צ וצו מבחן לשנה.
7. המאשימה טענה לעונש בחומרה. לגבי הנאשם 1 הדגישה המאשימה כי שירת כשוטר האמון על שמירת החוק, ותחת זאת, נקט בפעולה אלימה כלפי המתלונן ללא עילה. גם היום הנאשם איננו לוקח אחריות על מעשיו, והנזקים שנגרמו למתלונן מחייבים לדעת התובעת ענישה מחמירה של מאסר בפועל. באשר לנאשם 2, הסכימה המאשימה כי מדובר בתסקיר חיובי, אולם ציינה כי אין זה המקרה החריג המאפשר את ביטול ההרשעה.
8. ב"כ הנאשם 1 ביקשה לבטל את הרשעתו למרות העדר המלצה של שירות המבחן. לטענתה מדובר באירוע נקודתי בחייו של הנאשם 1 שתרם רבות למדינה. היא הפנתה לפסיקה של העדר הרשעה במקרים דומים.
9. ב"כ הנאשם 2, בקשה לאמץ את המלצות שירות המבחן לגבי הנאשם 2, ולבטל את הרשעתו בדין. מדובר במעורבות יחידה של הנאשם בפלילים. הנאשם משמש כמאבטח, והרשעה עלולה לפגוע בהמשך העסקתו באופן ממשי.
10. שני הנאשמים הביעו חרטה, וביקשו להמנע מהרשעה. לגבי הנאשם 1 הוגשו תעודות משירות הצבאי ומהמוסך בו הוא עובד. לגבי הנאשם 2 הוגש מכתב המלצה מחברת האבטחה בה הוא עובד והמלצה לביצוע עבודות של"צ.

סוגיית ההרשעה

11. הכלל הוא הרשעת נאשם שנקבע כי ביצע עבירה פלילית. החריג הוא הימנעות מהרשעה. פסק הדין המנחה בעניין הקריטריונים לאותם חריגים בהם אפשר ליתן פסק דין ללא הרשעה, הינו הלכת תמר כתב, שם קבעה כב' השופטת דורנר כי שיקומו של נאשם הוא רק אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה. הימנעות מהרשעה אפשרית רק בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; שנית, כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337 , 341-342 (1997)). מכאן שלפי הלכת כתב, ראשית יש להוכיח פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. אין מדובר בפגיעה קלה, אלא בפגיעה קשה וקונקרטית. שנית, גם אם מוכחת פגיעה קשה כזו, יש לבחון אם טיבה של העבירה מאפשר העדר הרשעה, מבלי לפגוע בשיקולי הענישה האחרים. שני השיקולים הם כמובן מצטברים, ואין די באחד מהם בלבד כדי להצדיק המנעות מהרשעה.
12. כב' השופטת פרוקצ'יה קבעה כי רק בנסיבות חריגות ומיוחדות, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין חשיבות ההרשעה לאינטרס הציבורי לבין עוצמת הפגיעה הצפויה לנאשם באם יורשע, ניתן לעשות שימוש בסמכות אי ההרשעה. היא קבעה כי יש להביא בחשבון גם את המסר החברתי שאי ההרשעה טומן בחובו בנסיבות העניין (ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' דני קליין, (2007)). בעניין קליין הנ"ל, מצא בית המשפט העליון להשיב את ההרשעה בעבירה של "תחבולה" חרף נסיבות אישיות מיוחדות של הנאשם.
13. יצויין כי כאשר מדובר בעובד ציבור שעבר את העבירה תוך כדי מילוי תפקידו, המקרים בהם יתאפשר שלא להרשיעו בדין - יהיו עוד נדירים יותר. נקבע כי היותו של הנאשם עובד ציבור מהווה שיקול משמעותי לדחות את עתירתו להימנע מהרשעה, וכי המקרים בהם יזכה עובד ציבור לחסד יוצא הדופן של הימנעות מהרשעה הם נדירים (ת"פ (מחוזי ת"א) 40332/05 מדינת ישראל נ' אסנת אלון-לאופר, (2006)). עובד ציבור, ושוטר בכלל זה, אמור לשמש מופת, משום שאיננו מייצג את עצמו בלבד, אלא את המערכת הציבורית. לפיכך, ככל שמדובר בעובד ציבור בכיר יותר, כך יקשה לשקול העדר הרשעה.
14. בית המשפט המחוזי בנצרת, הפעיל את ההלכה הנ"ל לגבי מורה שעשה שימוש בתעודה מזוייפת והודה בביצוע עבירות של הפרת אמונים, עדות שקר ושימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות, וציין כי  עם כל הצער באשר לפגיעה האפשרית בעקבות ההרשעה, האינטרס הציבורי מחייב הרשעה, ואילו המנעות מהרשעה, יהיה בה כדי לשדר מסר שלילי לציבור (עפ"א (מחוזי נצ') 112/08 פרח בן פאיז סאלם נ' מדינת ישראל, (2008)).